ביקור בליטא 1994 / רות אלפרן בן דוד

קטעים ממאמר שנכתב ב"עתון 77" גליון 174 יולי 1994 בעקבות ביקור בליטא

LAISVES ALEA שדרות העצמאות – השאנז אליזה של קובנה
אני מהלכת ב LAISVES ALEA השאנז אליזה של קובנה, שהייתה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עיר הבירה של ליטא. וילנה נמסרה לפולנים. סיפרתי הרבה אודות הרחוב הזה (זה היה משהו שאפשר לספר), אבל לא האמנתי שאשוב להלך בו, רחב. ישר. מתחיל בגשר שעל נהר הניימן ומסתיים בכנסייה הרוסית, הסובור, שנראית מקצה הרחוב. כל אורכו ספסלים ועצי ערמונים יפרחו בעוד חודש. זכרתי פריחה לבנה וסגולה, אולי לילך? היום – מדרחוב, אז – נסעו מכוניות משני הצדדים והאנשים הילכו בתווך.



התשעה במאי – יום הניצחון - בבית הכנסת בקובנה
ראיתי סמליות רבה בעובדה שאהיה באותו מקום, בדיוק באותו יום התשעה במאי וחיכיתי לחגיגה הגדולה, אבל התברר שהליטאים מסרבים לחוג את היום הזה שהוא בעבורם התחלת הכיבוש הרוסי, שזה עתה השתחררו ממנו והשנאה אליו כל-כך עזה עד שכבר שכחו שאלמלא נכנס אז הצבא האדום היו הגרמנים מסיימים תוך זמן קצר את מלאכתם ביהודים ומתפנים אליהם.
רק היהודים חוגגים, בבית הכנסת היחיד שנשאר. אחרי המלחמה היו קירותיו לוחות מודעות וכוסו במכתבים ופתקים של אלה ששרדו ושבו לחפש את הקרובים והידידים (לי לא היה מזל כזה) כעת הם צבועים בצבעי תכלת לבן ומעוטרים במגיני דוד וכתובות באותיות עבריות.
כשהוזמנו להישאר בבית הכנסת עם החוגגים, התרגשתי עד דמעות וסיפרתי שזה החג הפרטי שלי והרבה שנים אני מחפשת את "הצבא האדום", כדי להודות לו אישית. הרמתי כוסית לכבודו ואמרתי לו: "ספאסיבה באלשויה"! שירי מקהלת הצבא האדום בקעו מהרמקול שבבית הכנסת, השולחנות היו ערוכים בכל טוב, ריח הדג המלוח נישא באוויר, וודקה נשפכה כמים ויהודים צעקו: "לחיים אידן, לחיים!" ושרו ביידיש. עמדתי בתוך חבורה קטנה של נשים ששמעו שהייתי בגטו קובנה ושרנו משירי הגטו, גם את השיר שכל השנים אני מחפשת להשלים לו את המלים (ואין בארץ מי שיודע) על האם היהודייה שנאלצה לנטוש את ילדה בבית איכרים ופתאום אומרת לי אחת הנשים: הרי זה בדיוק הסיפור שלך ונושקת לי (ואין בארץ מי). לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לאכול, סבבתי עם מצלמה ומכשיר הקלטה והבטחתי שאספר בישראל.

מה יש לך לחפש בליטא?
ברגע שפרצה האפשרות לנסוע לליטא התחילו הפחדים והמלחמה. מה שאני באמת רוצה זה למצוא את אבא שלי ואת אמא שלי ואת הסבים והסבתות ואת האהבה שלא הייתה לי. אבל כזאת אי אפשר לספר וגם לא שאני רוצה לרחם על עצמי, לבַכות את עצמי ואותם ולהתגרד בחרס הזכרונות, לכן אמרתי שאני רוצה למלא את החסר בזכרון שלי בידיעות ובעובדות. את זה מבינים, זה הגיוני וזה אפילו באופנה היום: "מסע שורשים". שורשי אוויר. כל דבר אצלנו הוא "מבצע", "מסע" ודורש מטרה מעשית.
שאלו אותי : מה יש לך לחפש שם?! אמרו לי לעשות מה שאני חייבת (מה אני חייבת?) ולצאת משם מהר (שבוע? שבוע זה יותר מדי!) ביקשו ממני "להגיד להם" ("אריינגזוגן") מה שאני חושבת עליהם (מה אני חושבת עליהם?) , והיה מי שזעם כשאמרתי אליטוס, כשמה הליטאי של העיר ולא אליטא בלשון היהודים, שהנה אני כבר משתמשת בשמות שלהם ועוד מעט אחשוב שהם לא אשמים ושהיה לנו חלק במה שבא עלינו..... אני מעריצה את אנשי הלפידים , אני – לא יודעת לשנוא. אני בכלל לא יודעת עוצמות כאלה, דרך ההישרדות שלי היא לחיות בהילוך נמוך ולא לתת לרגש... לא להתמכר... לא...
אני אסע , החלטתי, ואני אביט במקומם, כי אין להם עכשיו דבר זולת עיני ואני אחוש אותם בקרבי בעצב ובאהבה ואולי סוף סוף תיפול המחיצה. מסע אל האהבה והפיצוי והנקמה. התהלכתי בלייסוועס אלעיה כמו שחלמתי: לבושה היטב (אם כי לא כל-כך מהודרת כמו אמא שלי), שלובת זרוע בין שני הגברים היפים והבריאים שלי ורק הבת הצחקנית שלי חסרה לי. רגע הייתי אמא שלי ורגע הייתי ילדה קטנה וביקשתי שיניפו אותי באוויר עם כל צעד שלישי (70 ק"ג) ושיקנו לי בובה.

אבא אימא איך הצלחתם לתכנת אותי לזכור לתמיד את מה שחייבים לשכוח?
התאכסנתי במלון LITOVA בפינת LAISVES-DAUKANTO , שהיה מפואר והיום הוא עלוב ומוזנח. לא רחוק מהמקום שבו הייתי מאוד רעבה, על יד בית הילדים מס' 4 בפינת הרחובות DAUKNTO-KESTUCIO נכנסתי לחצר וישבתי על סף הדלת בכניסה האחורית, שם מצאה אותי מלכה. חשבה שכלב עזוב או חתול מגרדים בדלת ומצאה ילדה. אני רוצה לחשוב שזה היה בחורף ולא היה לי מעיל (דליה רביקוביץ כבר כתבה "ימים שלא היה לי מעיל") כדי שאוכל לרחם על עצמי עוד יותר, כאילו הסיפור לא די "דרמטי". זמן רב שמרתי את מצוות ההורים ולא דיברתי, באחד הלילות, ששרה לנו שיר עברי אסור, שמעה קול נוסף, בכל פעם שהתקרבה השתתקתי, עד ש"נתפסתי" ואז "נפתח הסכר". זכרתי אפילו את הכתובות של הקרובים בארץ. איך
עשיתם את זה אבא ואמא איך הצלחתם לתכנת אותי לזכור לתמיד את מה שחייבים לשכוח. לא נכנסתי. היום שם בית תמחוי והיה איתנו דובר ליטאית שהסביר מי אני והיו נותנים ולא נכנסתי. ישבתי על הסף וזכרתי את הילדה ההיא שמישהו השליך שם. לא מבינה. הצילו ילדה, דוברת עברית, עם תלתלים ועיניים שחורות, תוך סיכון החיים וזרקו. אולי קיווי שמישהו יבוא ויבקש וישלם ואף אחד לא בא. מה עשו איתי? ומה היה קורה אם לא הייתי זוכרת את כל מה שההורים תכנתו אותי לזכור ולא הייתי חיה את החיים שלי, שנראים לי כעת נפלאים ומלאים. אני מקשיבה למכשיר ההקלטה שהיה לי ביד, שקט. הסליל סובב ולא דיברתי במשך כמה דקות.



עמדתי מול הבית בקאנטו 5, בית סבתא, כאילו רק אתמול
קובנה, רח' קאנטו מס' 5. קרוב לנהר, ליד תחנת מכבי האש שלא זכרתי. את כתובת הבית של סבתא זכרתי. זה היה בין הדברים המעטים שהייתי בטוחה שאני זוכרת ולא המצאתי ולא אימצתי. אולי מפני שנהגתי לברוח כשהלכתי עם אמא שלי ופעם מצא אותי שוטר והחליטו לשנן לי את הכתובת ואולי קבעו איתי פגישה שם? אחרי המלחמה הייתי מסתלקת מבית הילדים והולכת לשם ועומדת שעות ומחכה. גם אז נכנסתי לחצר וגירשו אותי האנשים שבעבר חייכו אלי ואמרו לי "GRAZOIA MERGAITE" כי כבר לא הייתי ילדה יפה עם תסרוקת קוקו וסרט. עמדתי כמו עכשיו ולטשתי עיניים אל פתחי המרתף שבגובה המדרכה, גם היו צנצנות הוורניה והכיבושים שסבתא שלי היתה מכינה ותחבלתי איך אפשר להתגנב ולאכול. סיפרתי על הבית לבני המשפחה שלי, הבטנו במפה כמו אנשים גדולים ובוגרי צה"ל ויודעי ניווטים והתחלנו ללכת ומשהו משך אותי ועזבתי אותם ופני הצידה והגעתי בדרך קיצור ועמדתי מול הבית בקאנטו 5 כאילו רק אתמול. נכנסתי לחצר, שם היתה חונה הטרונשקה של סבא שלום ונכנסתי לחדר המדרגות והיתה לי הרגשה שהרהיטים הכהים של סבתא סלווה עדיין מאחורי הדלת, כי למרות המריבה הגדולה שהקימה לא היה אפשר לקחת אותם איתנו לגטו וחבל, הם יכלו לשמש חומר הסקה מצוין וזה עדיף מלהשאיר אותם בידי השכנים הליטאים שלא יודעים למרק אותם כמו שסבתא שלי מירקה.

סמטאות הגטו בהן התרוצץ אבא שלי נושא אותי בשק על גבו, להבריח ממלינה למלינה
מחצית מנרות הזיכרון שהבאתי איתי נותרו ללא שימוש. נר אחד הדלקתי בלזדיי ואחד באליטא ואחד בפורט ה-7 ואחד בפורט ה-9. גם בגטו לא היה מקום להדליק נר. במקום שהיה השער ולידו הבית שלנו, ניצבת מצבת אבן ועליה כתוב: "בשנים 1941 -
1944 במקום היה שער הגטו של קובנה" . בניין המשטרה הליטאית עומד על תילו. שתי קומות, בשנייה – מרפסת. מי שעמד עליה יכול היה לצפות על השער והפיל את חיתתו. איזה מלים גבוהות לתאר פחד מרטיב.
חלק מהבתים הקטנים ניצלו מהאש ששילחו הגרמנים והליטאים, כדי לאלץ את יושבי המלינות להתייצב מול הגורל שהועידו להם. דמיינתי לי את השער ועברתי בו חזור ועבור, נכנסת ויוצאת ואין עוצר. השמיים היו כחולים, השמש זרחה ועצי הדובדבן פרחו. לא השיטה. רוב הזמן האיר לנו מזג האוויר כמו להכעיס. בסמטאות האלה התרוצץ אבא שלי בזמן האקציה (איזו מהן?) נושא אותי בשק על גבו, להבריח ממלינה למלינה. מריח מוות בחושים של חיה נרדפת. אולי אחרי זה גמלה אצלם ההחלטה?
ה"גטו הקטן" פונה למגורי הליטאים עוד באוקטובר 1941 ותושביו נדחסו לחלק השני, שהלך והתדלדל מיושביו. שם לא שילחו אש (רק בבית החולים, על הרופאים והחוסים בו) ובתים רבים שרדו שם עד היום. בתי עץ קטנים, חלקם צבועים ומטופחים וחלקם כאילו לא נגעה בהם יד מאז, כמו אותו צריפון שנייר הזפת שציפה את קירותיו גלוי לעין כי הסירו את שכבת העץ החיצונית להסיק את הבית. ברוב החצרות גינה לפרחים או ירקות. הסתובבתי בידיעה של אין סיכוי, אבל אולי, בכל זאת, משהו יבליח, זכרתי שבחצרו של הבית שלנו היתה מזרקה עגולה – יש בארות עגולות.


הבית של סבתא ליד הגשר שעליו אימי אסרה עליי לבכות
ברחוב PANIRUS ראיתי את המקום שבו עמד הגשר שחיבר את שני חלקי הגטו כדי שהתנועה תוכל לזרום מתחתיו והחיים
בחוץ יימשכו ללא הפרעה. כמה הרימו עיניים וראו אותי עוברת עם אמא שלי כשהשוטר היכה אותה בעוד היא נאחזת מחזיקה ומכאיבה ליד שלי ומסננת לי בכעס: "דו זאלסט מיר נאר יעצט נישט וויינן" (את, שרק לא תבכי לי עכשיו)? הנה באות הדמעות ועדיין אני לא יודעת אם מותר. אסור. צריך להכין ארוחת-צהריים. ליד הגשר עמד הבית שבו גרה סבתא עם רוח'קה. את שמיכות הפוך הרכות שהיו קולטות אותי באהבה, כשהייתי מזנקת עליה, לבטח קרעו כדי למצוא את הזהב שהיהודים תמיד מחביאים וסבתא שלי שנרצחה בשטוטהוף בשמלה פרחונית ש"לא התאימה לה" כפי שסיפרה לי רוח'קה שהיו לה עיניים של תופרת. הן הגיעו לשם ביולי 44' סמוך לסוף המלחמה ולא הספיקו אפילו להטביע בהן מספר.

האקציה הגדולה בכיכר הדמוקרטים
ביקשתי לראות את כיכר הדמוקרטים שם נערכה האקציה הגדולה (28.10.1941). עדיין יש שם מגרש ריק, אם כי על חלק מהשטח כבר בנו בתי קומה. זכרתי בתים גבוהים, שרד בניין אחד בן שתי קומות שהיה כבר מחוץ לגדר כששרפו את הגטו. הוא נראה די גדול לעומת הבתים האחרים ששרדו. הגטו הוקם בסלובודקה (ויליאמפולה) שהיתה פרוור של יהודים עניים ולהם בתים קטנים ודלים. היתה שם ישיבה ידועה, בנו לה בניין חדש שעומד על תילו ונושא שלט זיכרון, אבל כבר לא הספיקו ללמוד בו. כל הזמן אני מנסה לאמת את הזיכרונות שלי. אולי זאת "מטרה" להצדקת הנסיעה? האם באמת היו כל הדברים האלה? 30,000 איש רוכזו בכיכר. יום תמים נמשכה הסלקציה. אני זוכרת התרגשות רבה ושעה מאוד מוקדמת של בוקר כמו שילדים זוכרים את הטיול השנתי. עמדנו וחיכינו (בספרים כתוב בלי אוכל ובלי מים ובלי מקום לשבת) ואמא שלי הסתכנה וישבה לרגעים בין האנשים שסביבה, על הכסא המתקפל הקטן שלה, שהייתה לו דמות ארנק תלוי על הזרוע. זאת היתה רק ההתחלה. איך עמדה בתלאות שבאו עליה אחר-כך, איך צעדה בקבקבי העץ ההם לעבודה בשטוטהוף? איך חפרה את החפירות ההן לפנצרים של הגרמנים, איך היה בה כוח לקבל את ההחלטה ולגזור עלי חיים. איך יכלה לוותר עלי. היום, כשיש לי ילדים, זאת שאלה – אין לי מלת תואר מתאימה.

המוזיאון בפורט התשיעי
נכנסנו למצודה, בניין לבנים אדומות, אחת משרשרת המצודות שנבנו ונחפרו באדמה בידי הצארים במלחמת העולם הראשונה,
כדי להגן על קובנה מפני הגרמנים, ובמלחמת העולם השנייה שימשה כמקום הוצאה להורג של יהודים בידי הגרמנים והליטאים. צמד חמד. 80.000 נרצחו שם. רובם יהודים. סובבנו בין חדרי האסירים וחדרי הצינוק תוך כדי הסברים מפי מר חיים ברגמן שיש לו ידע רב בנושא. הוא הדריך אותנו בפרוזדורים ובמנהרות האפלות וגם הכניס אותנו בנבכי מלחמות היהודים מי באמת היה מארגן הבריחה ואיך נתקבלה העדות ונתגלתה האמת ואני חשבתי עליהם, יחידת זונדר קומנדו, לשרוף גוויות אלפי הנרצחים ולהשמיד את הראיות ועל הפחד. איך ומה לעשות כדי להרגיש את הפחד המשתק, שעליו התגברו הבורחים. הבריחה מהפורט התשיעי הוא אחד מסיפורי הגבורה שאוהבים לשמוע בישראל. "עובדה שהיה מה לעשות, הרי במילא לא היה להם מה להפסיד". חשבתי על ההורים שלי ועל כל אלה שהיו הורים או בנים, שהייתה להם אחריות לאחרים וקיוו – אפילו כשלא הייתה תקווה – כי איך אפשר היה לדמיין שטניות כזאת. זכרתי את זאב שאמו מנעה ממנו לפעול נגד הנאצים כי לא רצתה שהיהודים יקללו אותו אחר-כך.

תמונות שלי במוזיאון בפורט התשיעי?
האחראית במוזיאון ששמעה שאני ניצולה מגטו קובנה ניגשה אלי וביקשה תצלום שלי כי הם עומדים לערוך טקס לזכר יהדות קובנה ואני עונה ברוסית רצוצה, שאני אחשוב בדבר והיא מוסיפה, כנראה כדי לרצות אותי, שהם רוצים גם תמונות של הורי כי הם רוצים שיזכרו את אלה שנספו בדכאו ובשטוטהוף ואני אומרת לה שעליי לחשוב בדבר ולהתייעץ בישראל באנשים שקרובים לנושא המוזיאון הזה. (הנה "אמרתי לה", וכאילו זה לא יוצא מהפה שלי) וכשהיא ממשיכה ללחוץ אני אומרת לה:"אומיניה ניטו טיפר פוטוגרפיה טולקה ויזראלו" (אין אצלי תצלום, רק בישראל) ויוצאת משם שפופה וחוששת, שמא פגעתי באדם הלא נכון (הרי היא-הם מנסים דווקא לשמר את הזכרון), ועדיין לא בטוחה אם נהגתי נכון ומה היו רוצים הורי ומה רוצה אני. כשהיא אמרה לי - לא כל האנשים אותו דבר – וביקשה ממני סליחה, אמרתי לה: את לא צריכה לבקש ממני סליחה, את לא עשית לי שום דבר. מי אם כן צריך? פנינו לחדר אחר, לתשלומים אחרים ובלי משים שרנו את שיר הפרטיזנים, חיים ברגמן ביידיש, יהל בעברית ואני חלק כך וחלק כך. הגיעה מי שהוצגה בפני כשם ZITA NEKROSAITE מנהלת המוזיאון ודוברת אנגלית. היא נשאה מצלמה, מלווה בנושא מנורת פלש וביקשה רשות לצלם אותי. סירבתי. אני לא זוכרת אם שאלה אותי מדוע או שהתשובה, שהתהוותה באותו חלקי שנייה פרצה מפי בלי שנשאלתי (אולי כבר נזהרה) : אמרתי שאני מאוד שמחה שיצאתי מהארץ הארורה הזאת בחיים, לא ב"אשמתכם" ואין לי שום סיבה שמשהו ממני או מהורי, יימצא כאן, זהו? זה מה שאני חושבת? ומה עם הליטאים שסיכנו את חייהם למעני אפילו אם בעבור כסף? זה מה שבאמת אמרתי? אני מצטערת שלא הפעלתי את מכשיר ההקלטה שהיה בידי, אבל כאשר פנתה ללכת דיברתי לתוכו ועכשיו אלך להאזין ולראות כמה ואיך זכרתי. אימת הדיוק מכבידה עלי כאילו אני ספר היסטוריה.


סביב הפורט ה-9 נוף פסטוראלי ואנדרטה ענקית זועקת אל השמיים
סביב הפורט ה-9 שטחי דשא ואגם קטן עד לא מזמן עמד שם ביתו של איכר ליטאי. אז, אמר בעדותו, הוא שמע מדי פעם יריות וצעקות. כ-9000 איש ואשה ילדים וזקנים, הובלו מהגטו, באקציה הגדולה. איזו צעקה זאת הייתה ומה רב פה השקט. אנדרטת אבן ענקית, כבדת סמלים ומרשימה, בסגנון האמנות הבולשביקית., זועקת אל השמים שסוף סוף ריחמו עלי והאפירו.




קטקישוק, לזדיי וסבתא שלי הסוציאליסטית
קטקישוק, לזדיי, המקום שאני רוצה להישאר עוד. בעמק שהשם גיא הריגה גדול מדי בשבילו וקטן מדי. ביצת מים מכוסה בחבצלות צהובות, שמיים כחולים כמו שלנו ושקט. שם אני רוצה לשבת "פאריטעמטע" כמו בשיר על פונאר. שם מתאים לי הכל. ללכת בדרך שבה נהגו בהם והאיצו בזקנים וחולים וילדים קטנים ערומים כולם בקור של ראשית החורף. כמה קר שם בראשית נובמבר? לא חשוב הקור – הבושה, העלבון, האכזבה משכנים וידידים ומהאלוהים שבדרכיו הלכו. האכזבה הזאת לפחות נמנעה מסבתא שלי. "הניה רייזל האט געדרייט דאז הינ'ס קאפ", ספרו לי ולא הבנתי מה זאת אומרת "סובבה לתרנגולות את הראש" כלומר, לא הלכה לשוחט... אבל הייתה לה אמונה אחרת וגם היא הכזיבה . סבתא שלי האמינה בסוציאליזם והייתה עומדת ונואמת על ארגז בשוק. כעת טוענים הליטאים שהיהודים הביאו עליהם את הרוסים. והיא האמינה שתציל את האיכרים הנבערים בלזדיי מהניוול והעוני.

אזרחים רוסים נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם?
בעמק הזה חפרו את הבור, דחפו אותם אל שפתו וירו מהגבעות שמסביב במכונות יריה. 3.11.42 . כיסו את הבור באדמה וכל שנה, עם בוא הגשמים, נקוותה מעליהם הביצה ויש אומרים שגם נגלו שרידי הגופות. בשנת 1962 (!) עשה המשטר הסובייטי מעשה, (יש תיעוד מצולם בפורט ה-9) פתח את הבור, העלה את השרידים אל ראש הגבעה, קבר אותם שם והקים להם מצבה. תחילה כתבו שהנרצחים היו אזרחים רוסים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם, אחר-כך הסכימו לציין את יהדותם של הנרצחים אבל לא את עמם של "העוזרים" , לבסוף כתבו: הנאצים ועוזריהם המקומיים. ובא לציון גואל. כל זה הוא נושא מאוד עכשווי ביחסים שהין היהודים והליטאים וגם יוצאי ליטא בישראל מעורבים בו ויש המצרים על הקלות הרבה שבה קשרנו איתם קשרים מדיניים. סוף סוף בכיתי. מצחיק, אבל המצבה היחידה שיש לי, תקועה בחור נידח בליטא ותלויה בחסדי הליטאים. עם כל צעד במעלה הגבעה קראתי בשם אחד מבני המשפחה שלי. לכל צעד יש שם. הדלקנו נר זיכרון ויהל אמר "קדיש". "מה עוד אני יכולה לעשות?" שאלתי את הרב ב"היכל השמות" שב"יד ושם" , כשהבאתי לשם את "דפי העד" . הוא ענה לי "להגיד קדיש" ואני אמרתי לו "הרי זו השלמה" והוא אמר "זהו". קומוניסטית שלי, הנין שלך, שהוא התגשמות חלומותייך, אמר עלייך "קדיש". לא מפני שאנחנו מגדלים ומקדשים את שמי רבא אלא מפני שאנחנו צאצאיהם של היהודים שנרצחו מתחת לשמים ריקים.

המשפחה של אמי בלזדיי. מה אני מחפשת שם? אין לי מה לחפש שם.
חיפשתי את הזיכרונות של אמא שלי בלזדיי. מה הייתה מספרת לי לו פני הדברים היו אחרים. הבית שהיה ביתה, נשרף. עץ התפוחים שסבא יקיר תלה עליו תפוחים שקנה בחנות , כדי שהנכדה האהובה שלו (זאת אני! כנראה שבכל זאת הייתי פעם נכדה אהובה של מישהו), שבאה מארץ-ישראל, תראה מראה תפוחים על עץ. כבר היה סתיו. המגרש, עליו עמד הבית, מכוסה אספלט ומשמש מגרש חניה ולידו בית משרדי המחוז ונערכה שם חתונה עם מוזמנים לבושי הדר שלא שאלו רשות ממני, היורשת היחידה. איש אפילו לא ידע שאני שם. סבבתי ברחובות עם ש' , ילידת המקום, שהרוסים הגלו אותה ואת משפחתה לסיביר בפרוץ המלחמה וכך ניצלה. היא הצביעה על כל בית שהיה יהודי ואני צילמתי. אולי מישהו יכיר את ביתו?, אולי אשמח מישהו? ואולי להיפך. ניסינו להבין. ביו יחסים טובים. היא אפילו ביקרה בביתי האיכרים שבנותיהם למדו איתה בגימנסיה ואלה היו השומרים שלהם בגטו והמובילים אותם בצהלה אל מותם. חדלתי לנסות. אין לי מה לחפש שם. רציתי רק עוד דבר אחד: לשוטט ביער כמו אמא, ולשיר את השיר שלה על חוול'ה שחיפשה מארגאריטקאלאך ומצאה בחור, אבל היערות ההם כבר נכרתו וצעירים נטעו במקומם. מי ידע כמה התגעגעה למקום הזה עד שביקשה לחזור אליו וכמה הצטערה על כך. למחרת שרתי לה ובכיתי לה ביער אחר. כף הרגל שקעה במרבד הטחב, צמרות העצים רשרשו, כבר מצאנו פטריה ועוד מעט יהיו שם גרגירי היער למיניהם. אין לה עכשיו דבר זולת עיני. שיר ערש לאמא.

אליטא. העיר שבה נולד אבא שלי. אבא שלי.
פתאום גיליתי, את הברירה הטבעית שלי: לפני הנסיעה חקרתי את מרים וחיי'קה איפה היו הבתים של סבא רבא נחום נאומוביץ' קצוביץ' וכל צאצאיו ולא שאלתי על המצבה וקברי האחים. אתר התיירות שליטא מציעה ליד כל עיירה שהיו בה יהודים. עזר לנו הנהג הליטאי , שזה לו היום השלישי בחברתנו וכבר "תפס את הראש" של התיירים מישראל ונדמה אפילו פיתח קצת אמפתיה. ביער הסמוך הקימו כמה אנדרטאות. אחת גדולה וחסרה כל ציון וכתובת וכולה חידה, אחת ולה דמות מגן דוד מעוקם באופן בולט בסמליותו, מספר פירמידות קטנות ולבנות פזורות מסביב, אולי מסמנות את מקום הבורות? ושתי מצבות חדשות שניצבות זו מול זו בכניסה לאתר ומדגימות לנו את תיאוריית הסימטריה החדשה שרווחת בליטא: מול המצבה ליהודים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם המקומיים (כך כתוב) ניצבת בדיוק אותה מצבה לליטאים שנרצחו בידי הנאצים. עלינו גם לשם כדי לחלוק כבוד ל"שותפים לגורל" ולנהג שלנו והנה הוא עצמו מצביע בפנינו על העובדה שעל המצבה "שלהם" – חרוטים שמות. אין סימטריה.

הגשר של המשפחה שלי
הנהג שהתחיל לגלות יותר ויותר מעורבות, מצא לנו את אדלה בויקיניה, מהימים ההם והיא הפנתה אותנו ליונאס בלוקביץ' הזקן (באיזה צד של האבן הוא היה?) והוא התחיל למנות את שמות היהודים שהיו שכניו ולהצביע על מקומם של הבתים שלהם. שמות, שמות ולפתע: אלפרינ'ס שעבר עם משפחתו לקובנה בשנות ה-30 והוא שבנה את הגשר הזה, זה, זה, הקרוב שעברנו אליו. תמיד רציתי לדעת אם הגשר הזה עוד קיים או נהרס במלחמה. שלושה יהודים: אילגובסקי הקבלן הגדול ומנהל העבודה שלו אלפרן הסבא שלי והמהנדס אלפרן אבא שלי. צעדנו לנו על הגשר. בעבר היה גשר עץ שנשרף ועל אותם יסודות בנו החבר'ה שלי גשר חדש שעומד עד היום. עבודה טובה! הגשר נקרא על שם הקצין הגיבור יוזפוביץ' שנהרג שם במלחמת העולם הראשונה ויש צלב עץ גדול לזכרו. בשום מקום לא מוזכרים מקימיו היהודים.

אלקסוט – החור השחור של עברי
מילאתי כמעט את כל מה שרציתי לעשות בליטא אבל עוד לא הלכתי לאלקסוט. החור השחור של עברי עוד מאיים עלי. זמן רב לא היה לי שום רמז איפה הייתי בזמן המלחמה. עד שחווה אמרה לי- אלקסוט – וסיפרה לי שהלכה ברחוב בקובנה, אחרי השחרור, וניגשה אליה גויה ואמרה לה - יש אצלנו ילדה מהמשפחה שלך – והיא באה לשם והייתי מלאה כינים ומכוסה פַּרֵחִים והיא השאירה אותי שם. "הם היו חברים של אמא שלך" אמרה בכעס. עדיין מקנאה ולא סולחת. הזיכרונות שלי מבולבלים, אולי הייתי בכמה מקומות? באחד היכו, באחד לא... נסענו לאלקסוט. פרבר כפרי מעבר לנהר. רציתי הרבה הרבה זמן ושקט להסתובב ואולי משהו באוויר, איזה ריח, איזה משהו. אבל הזמן הלך ואזל. היער במדרון היורד לנהר, כמו זה שבו התחבאנו בִּקרוב החזית, מפני ההפגזות ושם אמרה לי האשה: הגטו שלך בוער. כנסיה קטנה שאולי זכרתי ואולי לא וספסל עץ בחצר שלה. הרבה בתים נותרו מאז. עליית גג ולה פתח שחור פעור ומאיים. הצצתי בחצרות הבתים המרוחקים מהדרך שאולי אפשר היה להסתיר שם, ולגדל את האווזים והחזירים שאני זוכרת. הסברתי לאנשים שאני מחפשת כדי להודות ואולי הייתי צריכה להתעכב יותר ליד אותה זקנה שיצאה להביט בנו.
מי אני? רות, רותי, רות'לה, רוטַ'ס' רוטיַילה' רות'קה, .........
יהודה רונדר אמר שיש לו כמה פתקים שמחפשים רוטילה או רוטס. הוא עוסק כבר שנים רבות בחיפושים כאלה וביקש שאכתוב לו פרטים ואשלח תמונות מן התקופה הכי קרובה לאותם ימים. מה חיפשתי, מה מצאתי, עוד לא עניתי אפילו לעצמי. סיבה לשוב? אולי אבוא עם הבת הבירה שלי, שאפילו הם לא היו חושדים ביהדותה.
אני יושבת ומונה את סימני המיוחדים: צבע השיער כבר שיבה. צבע עיניים נו, מי עוד מסתכל לי בעיניים. עין פוזלת –יש. שני כתמי הלידה שההורים מצאו, לאחר חיפוש מדוקדק על גופי, כבר דהו ונבלעו בין כתמים רבים שהשנים הוסיפו לי. הרגליים עוד קצת עקומות. ואלי מישהו יכול סוף סוף למצוא אותי. ההורים קראו לי רותי, רות'לה, הליטאים קראו לי רוט'ס ורוטיילה,, בפולין הדביקו לי רות'קה, ילדי קוראים לי אמא, אישי בשעת רצון קורא לי רותי'ק, אני הצגתי את עצמי בשם רות והיום אני שבה ונענית לרותי . פעם הייתי ילדה קטנה וחמודה על החוף הים בתל-אביב אחר כך הייתי ילדה יהודיה מבוהלת מקול צעדים אחר-כך הייתי ילדה ליטאית מוזנחת ומוכה אחר –כך גנבתי גבולות בזהויות זרות והיו לי בכל רכבת הורים אחרים, עברתי מיד ליד וממקום למקום עד שהלכתי לאיבוד בקרנבל מסכות רב משתתפים. מה מעיר אותי לפעמים בהרגשה שכמעט נגעתי, מדוע מפחידים אותי עצי הלבנה שנראים בחושך כמו אנשים עוטים לבן כמו התחפשו בפורים לרוחות מתים?

אין לי אפילו תצלום מהנהרות, האגמים, היערות, החוות הקטנות .....
לפני שעזבנו את ליטא, שמתי לב שלא ראיתי כמעט את הסובב אותי ואמרתי לקנות לפחות ספר צילומים מנופי ליטא. המוכרת אמנם אמרה שהספר ישן אבל חשבתי שזה לא משנה ונופים זה נופים. טעיתי. הספר צולם בימי המשטר הרוסי: הרבה ארובות חרושת, קומביינים פושטים בשדה הרחב והשיכונים הנוראים שלהם, שלא נתנו מרגוע לעייף. אין לי אפילו תצלום מהנהרות, האגמים, היערות, החוות הקטנות והמשפחה ששותלת תפוחי אדמה בגוו כפוף. אולי הייתי צריכה לעצור, להיכנס. לנסות להיזכר ואולי אני צריכה לשכוח.

(הובאו כאן קטעים מתוך מאמר שלם שנכתב ב"עתון 77" בגיליון 174 יולי 1994, ע"י רות אלפרן בן-דוד, בעקבות ביקורה בליטא בשנת 1994)

אין תגובות:

פרסום תגובה