על אמא שלי - לזכר כל האמהות / רות בן-דוד

לדודה
משהו מהימים ההם, בימים האלה כשאנחנו עוד זוכרים.
הגאווה של אמא
הגאווה של אמא הייתה מרכיב חשוב באישיות שלה. עכשיו וויתרה על גאווה וערכים
מוסריים כשבקשה עזרה, בידיעה שיש כאן סכנה לאחרים. תגיד להדסה שזה ייקח זמן, אבל יהיה בסדר, אמר דר' מיקוז'יס לזאב (זאב מיכנובסקי. בן עיר של אמא מלזדיי. היום ברמת-גן. דר' יונאס מיקוז'יס. ידיד ליטאי מלזדיי). דיבר על זמן רגיל או זמן הגטו?
איך נפרדים מילדה בידיעה שיתכן ולא תראו אותה יותר?
רק אחרי שכבר נולדו לי הילדים שלי הבנתי שאף פעם לא אבין. איך תפקדה ביעילות כזאת ובנחישות גם כשידעה שיתכן ולא תראה אותי יותר. איך, איך, איך! המחשבות שלי עוד סובבות ומנסות להיות אתם ברגע בו גמלה ההחלטה. אולי שמעו כבר על הקינדער אקציה בגטו שבלי. האפילו את החלונות, העמידו אותי עירומה על השולחן, מתחת למנורה ובחנו, עד שמצאו שני סימני לידה. כל היאוש והתקווה מעורבים בזיכרון הזה. אמא המשיכה לשיר. לא עוד שירי צער מתקתק על הרועה המאוהב, עכשיו היא שרה על הילד היהודי שנמסר לליטאים בכפר (נכתב בגטו שבלי). היא שרה וחזרה על המילים, כמו להכין אותי לגורלי. כמו שיר צוואה, גם את שירי העם בליטאית.
SEYA RUTA SEYA META SEYA RUTITYALE…
שמי החדש היה חבוי בשיר הזה. רוטיאלה.
התמונה שלי על הסיר מן הבית מתל-אביב
דיירי הבתים שליד הגדר, היו נתונים לצליפות השומרים ושל כל ארחי פרחי שרצו להשתעשע. אבא ישב אתי על הריצפה וצייר וחזר וצייר לי את רותי יושבת על סיר ועד לפני כמה שנים, הנחתי שרצה כך להכין אותי למצב שאצטרך שוב לעשות בסיר...
בינואר 1979 קיבלתי מכתב: "שלום רב, רותי! אני בארץ מ1935-. הייתי בידידות עם ההורים שלך עם אבא עוד מליטא...מצאתי אצלי תמונות יקרות לך... אשמח אם תתקשרי אלי"... והנה זה! תצלום של רותי בת חצי שנה, על סיר. לדודה יוליה ... הבנתי שרצה לחרוט את התצלום הזה בזיכרוני. משהו שהוא קיווה מה"דודה" הזאת ולא יכלה.
לזכור פרטים חשובים
הזמן שעליו דיבר דר' מקוז'יס, דהר ברכבות שדים. אני כבר נאטמתי אבל ההורים שלי כמו השתגעו. כל הזמן הם חזו בעיות ומצאו פתרון. מצאו פתרון ופסלו. כמו משחק הדמיה. היו דרוכים לכל רישרוש. דיברו בלחש ומהר. זריקות שצריך להשיג. כדי להרדים אותי או כתשלום? מה עוד אפשר לתת. אמא אמרה שכלום לא מספיק ואם תחיה, היא תנשק להם כל יום את הידיים ואת הרגליים. מה עוד צריך לשמור בראש שלי וכמה עוד אפשר להעמיס על הילדה. כשנגמרה המלחמה זכרתי מישה ואברשה כהאן בחיפה רחוב מנחם 8. איך הם הצליחו לתכנת אותי לזכור ובו זמנית לשכוח.
"ילדה, איך קוראים לך!", היו צורחים עלי פתאום בקול מפחיד ודרשו ממני לענות מהר "רוטיאלה".
שמות וכתובות. דפקו לי בראש שמות וכתובות ושירים.
החליטו לספר שהדודים שלי בארץ ישראל הם עשירים מאד, עם פרדסים וגם לתת "להם" את הכתובות. הסבירו לי ש"הם" יהיו בסכנה גדולה. הגרמנים יורים גם בליטאים שעוזרים ליהודים וכל הכסף בעולם לא משלם את זה. ונמנעו לומר שמות. לא לסכן. להיות נחמדה. לעזור הרבה, כי שם אין משרתים ולא לבכות. אף פעם לא לבכות, גם כשיהיה לי רע. "אף אחד לא אוהב ילדות בוכיות". כמו שאמא חזרה ואמרה.
אמא שלי לא בכתה וגם עלי ציוותה שלא אבכה
אמא שלי לא בכתה, אפילו כשפינו אותנו מהגטו הקטן. שוטרים וחיילים עמדו על גשר העץ והיכו ואמא נאחזה חזק ביד שלי ובין שפתיים חשוקות, ציוותה עלי שלא אבכה. וכשזאב הגיע אל הגטו וסיפר לה איך ברח מבור ההריגה בלזדיי... הקול ששמעתי – זה לא היה בכי. אבל אחרי שכבר לקחו אותי, "היא לא חדלה לבכות וכל הזמן הסתובבה עם משהו אדום שלך", אמר זאב. אני יודעת שהייתה זאת השמלה האדומה, עם הנקודות הלבנות.
כנראה שבכיתי. החזירו אותי אל הגטו ואוי לשמחה.
אמא שלי נאלצה לעבור "את זה" שוב. איך היא עמדה בזה ואיך, איך היא נשאה את האשמה. "מילא אני, אבל מה אשמה הילדה", הייתה אמא אומרת.
סיפרה לי אסתר גייעל/ספקטור (נפטרה בירושלים. 2006), שהייתה שכנה בגטו. בימים שאמהות עוד לא חויבו לצאת לעבודה, היו יושבות ביחד בחצר ואמא תיארה לה איך בארץ ישראל גברים קונים פרחים בימי שישי.


אני יודעת שברגעים האחרונים היא ראתה את הילדה שלה על חוף הים בתל-אביב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה