השלחן של סבתא סלווה/רות בן-דוד


השלחן של סבתא סלווה. מיועד לנכדות שלי, לבקשתן לסיפור.
היום אני הסבתא של אדווה ואופק, אבל אז, לפני למעלה משישים שנה, הייתי ילדה חמודה בת חמש עם סרט גדול כמו פרפר על הראש ועוד היו לי הורים וסבים וסבתות ודודים ודודות וכולם פינקו ואהבו אותי וחשבו איך לגדל אותי ואיך להגן עלי מכל רע וכבר חלמו לי מה אהיה לכשאגדל ואיך הם יתגאו בי.
זה היה בעיר קובנה שבליטא.
סבא וסבתא שלי לא היו מהעשירים הגדולים, אבל גם עניים לא היו. סבא עבד והרוויח יפה וסבתא טיפלה בבית במסירות רבה. אמרו שאפילו הגזימה. צחקו עליה ואמרו שהיא רוחצת את הערדליים מהבוץ - אפילו מבפנים. היו להם הרבה כלים יפים בארונות עם דלתות זכוכית וכלי מיטה, מפות ומפיות שסבתא בעצמה רקמה, בגדים חמים לחורף, בגדים קלים לקיץ והיה להם שולחן אוכל גדול ויפה מכוסה במפה רקומה וכבדה ומתחתיו אהבתי לשחק ולחלום אבל סבתא שלי לא הרשתה, כי הידיים הקטנות שלי הותירו עליו סימנים וכתמים. גם השולחן הזה ושאר חפצי הבית, והאנשים שגרו בו, היו צריכים להאריך ימים, אבל המלחמה שיבשה את כל התכניות .

כבר בימים הראשונים חטפו לנו את סבא.
דווקא ליטאים נוצרים (שחיו בשכנות עם היהודים שנים רבות), לא גרמנים. עברו לידו, בלכתו ברחוב והעלו אותו על משאית ומאז נעלמו עקבותיו.
אחר כך התחילו להנחית עלינו צווים ואיסורים שונים ומשונים:
אסור ליהודים ללכת על המדרכה, רק על הכביש.
אסור ליהודים לנסוע בתחבורה הציבורית.
אסור ליהודים לעבוד ביחד עם נוצרים.
לרופא יהודי אסור לטפל בחולה ליטאי, אפילו שימות.
לסוחר ליטאי אסור למכור לקונה יהודי, אפילו שיפסיד את כל מה שהשקיע בסחורה.
כל היהודים חייבים לענוד מגן דוד מבד צהוב על החזה ועל הגב, כך יזהו אותם בקלות וילעגו להם וגם יתעללו בהם.
כל היהודים חייבים לעבור לגור בגטו עד ה 15 לחודש אוגוסט, שם יהיו מוקפים בגדר וזה ישמור עליהם מהליטאים...כך אמרו וגם קיווינו.

הגטו הוקם בשכונת העוני של העיר, שם גרו במילא הרבה יהודים. הליטאים, שגרו שם, שמחו להחליף את הדירות העלובות שלהם בבתים יפים ומרווחים של יהודים, שגרו במרכז העיר וכל מי שהקדים לעבור לגטו זכה במקום טוב יותר. אנחנו לא היינו ביניהם. אנחנו לא חיפשנו דירה, אנחנו חיפשנו את סבא וכל המחשבות וכל המעשים היו מכוונים איך להציל אותו. האמנו לכל שמועה ושילמנו כסף רב לכל מי שהבטיח לנו שראה אותו, או שהוא מכיר מישהו שראה אותו ושיכול לעזור לנו לשחרר אותו. רק כעבור ימים רבים נודע לנו שכל היהודים, ש"צדו" אז ברחוב, נרצחו כבר באותו היום.
חיכינו עד היום האחרון.
כבר לא היו דירות פנויות בגטו ולא היו סוסים ועגלות להעביר את הדברים הנחוצים לנו: רהיטים כלי בית ובגדים. עכשיו הרגשנו עוד יותר בחסרונו של סבא, שהיה איש מעשה, שלא כמו אבא, שהיה איש עדין וסלד מכל וויכוח ומיקוח. עכשיו הוא האחראי הבלעדי עלינו וכשלא הייתה ברירה – מצא עצה. שולחן האוכל הגדול, שאפילו לי אסור היה לגעת בו, הושכב על גבו בחצר, כמו חיה עקודה, חבלים נקשרו בין רגליו ועוד מעט הוא ייגרר כמריצה פשוטה, על אבני הריצוף של הרחוב המוביל אל הגטו. טק, טק, טק...
כל מה שהיה שוב לא יהיה.
עזבנו את הבית, שסבא בנה. עזבנו את רהיטיו היפים, את כלי השלחן העדינים, את המפות ואת המפיות שסבתא בעצמה רקמה ואת צינצנות הריבה, שקראו לה "ווארניה", שסבתא רקחה, גם את המלפפונים החמוצים הנפלאים שלה. חשבנו אז, שאוכל לא כל כך חשוב. כמה תמימים היינו, אבל סבתא, שעברה כבר מלחמה אחת, בנעוריה, קצת "עבדה" על אבא והחביאה כמה צנצנות בין הכרים. "ורק את הדברים הנחוצים" אמר אבא לסבתא, והתחיל עורם את הצעצועים שלי אל בין רגליו המורמות של השולחן, שכבר חיכה בשקט בחצר.
סבתא הקטנה שלי עמדה באמצע הסלון, שם נערמו כל הכרים והכסתות וכל תכולת הארונות הייתה פזורה על הרצפה - ונאלצה לבחור בין הדברים האהובים והדברים הנחוצים. שנאתי את כוסות הזכוכית הנשברות שלה ואת המלקחיים של קוביות הסוכר, אבל הבנתי - גם לסבתא יש צעצועים שהיא אוהבת, ואיך תזמין את האורחים שלה לתה?
הכל הלך והתבלבל.
האישה הליטאית, שהייתה עושה לנו את הכביסה, ושמה לי ביד בועות סבון, באה עם איש ליטאי מהכפר וסבתא שלי - הכניסה אותו, עם המגפיים, לסלון! האיש הזה עשה לנו טובה והסכים לקנות את מה שיישאר בבית, במחיר מצחיק. טובה גדולה, כי הוא ידע שעד הערב זה יהיה שלו גם אם לא ישלם פרוטה. מה כבר אפשר לסחוב בתוך שולחן שרתום לשני יהודים.
אל תשאלו איזה מראה היה לו לשולחן הזה בסוף היום.
כעבור זמן קצר ערכו הגרמנים "ביקור" בגטו וכל רהיט יפה וטוב לקחו להם. לנו נותר השולחן הגדול.
החורף קר מאד בליטא. 20 מעלות ויותר מתחת לאפס ואי אפשר לשרוד בלי הסקה. לגרמנים זה לא הפריע, הם אפילו הענישו והיכו את כל מי שתפסו מבריח קצת קרשים או מעט פחמים לחימום, אבל אנשי הגטו ידעו שכל יום שעובר מקרב את סוף המלחמה וממש חובה לעשות את הכל כדי להישאר בחיים. זאת תהיה הנקמה שלנו.
תחילה נכרתו כל העצים שבגטו. אחר כך פורקו גדרות העץ, שבין הבתים. אחר כך הורדו מדרגות הכניסה מבתי העץ העלובים, המעקות, המרפסות ולבסוף הסיקו גם ברהיטים.
והשולחן הטוב שלנו - במילא לא הסבו מסביבו, לא אורחים ולא בני משפחה ובמילא לא היו עליו המטעמים של סבתא, אבל הוא לפחות בער יפה וחימם אותנו לכמה ימים.

אוקטובר 2005

תגובה 1:

  1. רותקה'
    הייתי רוצה שתמשיכי עוד להיות כאן.
    עצוב שהלכת,
    חלי (קוקי)

    השבמחק